?יישוב סכסוכים בהודו – פרדוקס

לא בכל שבוע נושא יישוב הסכסוכים בהודו תופס את תשומת לבם של הישראלים, אבל השבוע שעבר בהחלט היה שבוע כזה.

חברת שרין טכנולוגיות בע”מ, הנסחרת בבורסה לניירות ערך בתל אביב (ובסינגפור), הודיעה כי בית משפט הודי פסק לטובתה ונגד השימוש הבלתי חוקי בתוכנה שלה ולמעשה הוציא צו מניעה נגד חמישה גופים בהודו שהיו מעורבים במעשי הפרה. בהמשך לכך, ההודעה דיווחה כי בית המשפט ההודי הורה עוד על הסרה מיידית של התוכנה המפרה ממחשבי הצדדים המפרים.

רק מספר ימים לאחר מכן, דיווחי חדשות מהודו הצביעו על כך שבקשר לסכסוך ארוך השנים בין Reliance Retail לאמזון, בית המשפט העליון ההודי, מתח ביקורת על הממשלה בנוגע לעיכובים בהרכב של בית דין בינלאומי לבוררות בין שלוש חברות. (הרחבתי על מחלוקת זו לפני שנתיים, https://www.sherby.co.il/blog/2020/11/09/emergency-arbitration-a-lesson-from-india/ )

על פי אחד הדיווחים בתקשורת, אחד משופטי בית המשפט העליון ההודי הקדים את דבריו בביטוי “השמיים ייפלו”, והוסיף כי:

“מצד אחד, אנחנו (הודו) זועקים שאנחנו רוצים לעודד השקעות זרות, לעודד עסקים. והאם זה סוג הסביבה הידידותית לעסקים שאתה רוצה ליצור? בית דין בינלאומי לבוררות בין שלושה חברים ממתין.”

אין זה שכיח שחברה ישראלית תזכה בתביעה במדינה זרה – על אחת כמה וכמה שלא יינתן סעד של צו מניעה נגד חמישה עסקים שבסיסם באותה מדינה זרה. יחד עם זאת, אין זה שכיח שבית המשפט העליון של מדינה נוזף במערכת המשפט שלה על גרירת רגליים בהקמת פאנל בוררות.

שני הסיפורים הללו מכילים לקחים עבור חברות ישראליות העוסקות במסחר בינלאומי – בין אם בהודו או במדינה אחרת.

במקרה של שרין טכנולוגיות, מבלי שיהיה בידינו כל מידע פנימי, סביר להניח כי החלטתה של שרין להשקיע בתביעה במדינה שבה לחברה היה ניסיון קודם מועט, אם בכלל, נבעה מהכרה בכך שאי פעולה אגרסיבית נגד צדדים מפרים תתפרש על ידי אותם צדדים (ואולי גם על ידי מפרים אחרים) כנטישה של הקניין הרוחני של החברה. עבור חברות רבות במצב כזה, סוג זה של התדיינות משפטית נחשב לעתים קרובות כמקרה של “המר על החברה שלך”.

מותר לציין כי ברוב המכריע של סכסוכי הפרת זכויות יוצרים, אין סעיף בוררות או סעיף בחירת פורום המכתיב את הפורום לפתרון סכסוך. במילים אחרות, במקרים כאלה, לחברה המאמינה כי זכויות הקניין הרוחני שלה הופרו, אין ברירה אלא לפתוח בהליכים משפטיים בבית המשפט של מדינת המוצא של הצד המפר.

במילים אחרות, במצבים רבים, תיק “המר על החברה שלך” צריך להיות מוגש בפורום שהוא מאוד לא נוח לצד הנפגע.

סיפור ההצלחה של שרין לא אומר שמקרה זר של “המר על החברה שלך” בהכרח יצליח. למרות שבהודו סוגיית מחסום השפה לא עוררה דאגה רבה, סארין ידעה ללא ספק שמערכת המשפט בהודו אינה ידועה במהירותה ואף היו דיווחים מעורבים לגבי המידה שבה חברות, אשר אינן הודיות, מרגישות שהן זוכות לשימוע הוגן.

במקרה של שרין, סביר להניח שהתובע הישראלי נהנה מיתרון שאין לרוב החברות הישראליות – היועץ המשפטי שלה, ויליאם ויזל, בעל ניסיון רב בפיקוח על ליטיגציה מרחוק. אנו מעזים לנחש כי מעטות, אם בכלל, החברות הישראליות שיש להן ייעוץ פנימי עם ניסיון רב יותר בפיקוח מרחוק על יועצים זרים מאשר עו”ד ויזל.

ניסיון בעבודה מרחוק עם עורכי דין זרים בתחום הליטיגציה מסייע בכל סכסוך מורכב, אך הוא חשוב עוד יותר כאשר ההחלטות צריכות להתקבל על בסיס יומי (לעיתים שעתי) – כגון כאשר מבקשים סעד של צו מניעה.

דבריו של שופט בית המשפט העליון ההודי אינם דורשים פירוט רב. במשך עשרות שנים נתפסה מערכת המשפט ההודית כאיטית. בוררות אמורה להיות מהירה יותר מהתדיינות בבית המשפט. לכן, כפי שציין שופט בית המשפט העליון – אם בוררות בהודו נתפסת כלא מהירה יותר מהתדיינות משפטית בהודו, אז סביר להניח שחברות שאינן הודיות (א) יהססו לעשות עסקים עם חברות הודיות, ו-(ב) יהססו להסכים ליישוב סכסוכים (בין אם בבית משפט או בבוררות) בהודו.

לכן, עבור חברות ישראליות שחוששות מהפרת קניין רוחני בחו”ל, המקרה של שרין מספק נחמה מסוימת בכך שהתדיינות משפטית במדינה שלחברה הישראלית אולי אין איתה ניסיון עדיין יכולה להיות מיזם משתלם. יחד עם זאת, הנזיפה המצוטטת לעיל במערכת המשפט ההודית היא תזכורת לחברות שאינן הודיות כי לכל צורה של יישוב סכסוכים שבסיסה בהודו יש לגשת בזהירות.