אכיפת פסקי חוץ וחשיבותה של שער ההתחלה

מאז שנות ה-50, ארבע אמנות בינלאומיות משפיעות בצורה עמוקה על ליטיגציה אזרחית בינלאומית — (א) אמנת האג לביטול הצורך בחקיקה למסמכי חוץ ציבוריים, 1961 (הידועה כ- “אמנת האפוסטיל”), (ב) האמנה בדבר הכרתם ואכיפתם של פסקי בוררות חוץ, 1958 (הידועה כ- “אמנת ניו יורק”); (ג) האמנה בדבר המצאתם בחוץ לארץ, של כתבי בי דין וכתבים שלא מבי דין בעניינים אזרחיים או מסחריים (הידועה כ- “אמנת ההמצאה של האג”), ו-(ד) האמנה בדבר גביית ראיות בחוץ לארץ בעניינים אזרחיים או מסחריים (הידועה כ- “אמנת האג לגביית ראיות”).

מדינת ישראל היא צד לכל אחת מן האמנות הללו.

הדעה הרווחת בעולם היא שחשיבותה של אמנת ההמצאה של האג הולכת ודועכת עם חלוף השנים. אמנת ההמצאה של האג נוסחה בתקופה שבה חברות שילוח בינלאומיות כגון Federal Express, DHL ו-UPS, לא היו מוכרות. אך בעשורים האחרונים, בתי משפט במדינות מערביות רבות אישרו שימוש באותם שירותי שליחויות בינלאומיים כחלופה להמצאה שניתנת באמצעות “רשות מרכזית” שהוקמה בהתאם לאמנת ההמצאה של האג. באופן דומה, במהלך העשור האחרון לערך, במצבים שבהם תובעים הצליחו להוכיח שיש צורך בביצוע המצאה באמצעות דואר אלקטרוני, בתי משפט אף אפשרו המצאת כתבי בית דין באמצעות דואר אלקטרוני.

למרות האמור לעיל, אין הדבר אומר שאמנת ההמצאה של האג “מתה”.

עצם ההוכחה לכך שאמנת ההמצאה של האג עדיין “חיה ובועטת” מגיעה מפסק דין אמריקאי שניתן לאחרונה, שבו (א) בית משפט פדרלי לערעורים קבע כי אי מילוי הנהלים הקבועים באמנת ההמצאה היווה פגם שלא ניתן היה להתגבר עליו בקשר לבקשה בארה”ב להכיר ולאכוף פסק בוררות בינלאומי של מיליוני דולרים (ראה Saint-Gobain Performance Plastics Eur. v. Bolivarian Republic of Venezuela, 23 F.4th 1036 (D.C. Cir. 2022))), ו-(ב) באותו עניין בית המשפט העליון של ארצות הברית החליט לא לדון בערעור על ההחלטה שניתנה על ידי בית המשפט לערעורים.

בעניין Saint-Gobain, הנימוק להתנגדות למתן פסק הדין שניתן במעמד צד אחד התבסס על סעיף 15 לאמנת ההמצאה של האג, אשר קובע כי בית משפט (במדינה שביקשה המצאה בחו”ל) אינו רשאי לתת פסק דין במעמד צד אחד על סמך קביעה כי נתבע זר “לא הופיע” עד אשר להמצאת מסמכי בית המשפט בהתאם לסעיף 5 או לשיטת מסירה תקפה אחרת על פי אמנת ההמצאה של האג.

בתיק Saint-Gobain, כתבי בית דין מעולם לא הומצאו לממשלת ונצואלה, אשר טענה כי, לפיכך, היא מעולם לא הייתה נתונה לסמכות השיפוט של מערכת המשפט האמריקאית.

התובעת טענה כי בעצם, הסיבה היחידה לכך שההמצאה לא בוצע בהתאם לאמנה היא כישלונה של הרשות המרכזית בוונצואלה למלא את התחייבויותיה בהתאם לאמנה.

אולם, טענה זו לא הספיקה בכדי לשכנע את בית המשפט העליון של ארה”ב לשקול להתערב בהחלטת ערכאת הערעור.

לפני המקרה של Saint-Gobain, ניתנו החלטות מבתי משפט לערעורים אמריקאים אחרים אשר קבעו כי, בנסיבות מסוימות, לעיתים יקבלו “פחות מ” ציות קפדני לאמנת ההמצאה של האג. לאחר מתן ההחלטה של בית המשפט העליון הנזכר לעיל, הרלוונטיות המתמשכת של אותה פסיקה מוטלת בספק.

הלקח העיקרי שניתן ללמוד מעניין Saint-Gobain הוא שאמנת ההמצאה של האג מתכוונת במפורש לכל אשר הנקבע בה, ולפיכך, קשה יהיה למצוא כל “סייג שלא נכתב” באמנה.

בהתבסס על הנלמד מעניין זה, ייתכן כי מדובר בהלכה שהינה “חרב פיפיות” עבור חברות ישראליות המעורבות בהליכי ליטיגציה בינלאומית:

א. מחד, במידה וחברות כאלה יהיו נתבעות בתביעות כנגדם בארצות הברית, אזי אותה תפנית אחרונה בפסיקה האמריקאית עשויה להצביע על כך שהתובעים האמריקאים יהססו “לעגל פינות” בקשר להמצאת מסמכים לנתבעים ישראלים באופן שאינו באמצעות הרשות המרכזית שהוקמה על פי אמנת ההמצאה של האג;

ב. מנגד, במידה ושופטים ישראלים יפנו אל ארצות הברית לשם קבלת הדרכה בנוגע לאופן הפרשנות המקובלת של אמנת ההמצאה של האג, אזי ההתפתחות האחרונה בפסיקה האמריקנית עלולה לגרום לכך שבתי המשפט בישראל יקבלו החלטות מחמירות יותר ביחס להמצאת מסמכי בית משפט לנתבעים אשר אינם ישראלים.