© 2017 Sherby & Co., Advs.
When an arbitrator acts improperly, the ADR community can either lament such conduct or – if it is stopped by a court – praise the court’s action.
Or possibly both.
In Case No. 9294-05-1 (Feb. 2, 2017), the District Court of Jerusalem recently rejected a claim brought by an arbitrator (we will call him “Oliver”) for the payment of arbitrator fees. The court also required the arbitrator to refund fees that had been paid to him by the parties.
The underlying dispute was one between a land developer and a purchaser. The arbitrator, Oliver, was not a lawyer but rather an engineer and real estate appraiser.
The arbitrator asserted that he devoted more than 1,000 hours to the case. In the Court’s brief discussion of the issue, it suggested that 1,000 hours was excessive. But the clear-cut error was that the arbitrator ignored a March 15, 2016 joint (presumably written) notification by the parties (the litigants before him) that they were not interested in his continuing in his position as an arbitrator. In fairness to Oliver, the notification from the parties was arguably ambiguous — there is a difference between saying “we settled our dispute” and saying “we do not want you to continue.”
But despite the joint notification’s ambiguity, it was clear enough to have put the arbitrator on notice either to stop his work on the case or at least seek clarification from the parties. Instead, the arbitrator issued an arbitral award on April 10, 2016 – more than three weeks after receipt of the parties’ joint notification — and requested over $120,000 in arbitral fees.
Because an arbitrator owes a fiduciary duty to the parties before him, if the kind of conduct described in Oliver’s case had been carried out by a lawyer, it is likely that the District Court would have referred this matter for disciplinary action by the Israeli Bar Association. (There is no indication in the Court’s decision that the Court would be referring Oliver to disciplinary action by any licensing authority in his field(s).)
There are some in the Israeli ADR community who have been very vocal in their view that a non-lawyer should never be appointed as an arbitrator. This decision will probably add fuel to that fire.
בית משפט ישראלי מרסן את הבורר הבורח
כאשר בורר פועל בצורה לא נאותה, קהיליית יישוב הסכסוכים אלטרנטיביים (ADR) יכולה לגנות התנהלות שכזו, או — אם תופסק על-ידי בית המשפט — לשבח את פעולת בית המשפט.
או אולי גם וגם.
בתיק הפ”ב 9294-05-16 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים לאחרונה תביעה שהגיש בורר (נקרא לו “אוליבר”) לתשלום שכ”ט. בית המשפט גם דרש מהבורר להחזיר את הכספים ששולמו לו על ידי הצדדים (בעלי-הדין לשעבר).
הסכסוך במקרה דנן היה בין יזם נדל”ן לבין רוכש. הבורר, אוליבר, אינו עורך-דין אלא מהנדס ושמאי מקרקעין.
בתביעתו בפני בית המשפט, טען הבורר כי הקדיש יותר מ-1,000 שעות לתיק. בדיון הקצר של בית המשפט בנושא זה, רמז בית המשפט כי 1,000 שעות הינה כמות מוגזמת. אך ההתנהגות הבלתי-מקובלת והברורה ביותר היתה שהבורר התעלם לחלוטין מההודעה המשותפת (שכנראה הייתה בכתב) מאת הצדדים (בעלי-הדין לפניו) כי לא היו מעוניינים בהמשך תפקידו כבורר. למען ההגינות כלפי אוליבר, ניתן לומר כי ההודעה של הצדדים היתה עמומה — יש הבדל בין לומר “יישבנו את הסכסוך בינינו” לבין “אנחנו לא רוצים שתמשיך”.
אך למרות עמימות ההודעה המשותפת, היא הייתה מספיק ברורה כדי שהבורר יפסיק את עבודתו או לכל הפחות יבקש הבהרה מן הצדדים. במקום זאת, הוציא הבורר פסק בוררות ביום 10.04.16 — יותר משלושה שבועות לאחר קבלת ההודעה המשותפת של הצדדים — וביקש שכ”ט מעל 120,000 דולר.
מאחר שלבורר חובת נאמנות כלפי בעלי-הדין לפניו, אם ההתנהלות המתוארת במקרה של אוליבר הייתה נעשית על-ידי עורך-דין, סביר להניח שבית המשפט המחוזי היה מפנה את העניין לוועדת המשמעת של לשכת עורכי-הדין הישראלית . (אין כל אינדיקציה בהחלטת בית המשפט כי הוא יפנה את אוליבר להליך משמעתי אצל גורם מוסמך כלשהו בתחום(ים) שלו.)
בקהיליית יישוב הסכסוכים אלטרנטיביים הישראלית, ישנם שהיו מאוד ווקאלים בדעתם, כי אין למנות כבורר אדם שאינו עורך-דין. ייתכן כי ההחלטה הנ”ל תחזק עמדה זו.