[תיירות רפואית — הצעת חוק, חלק 2]
© 2016 Sherby & Co., Advs.
[הטקסט בעברית יבוא לאחר האנגלית]
As described in our blog post of July 29, the Israeli government is considering a proposed statute (the “Proposal”) to regulate the (in-bound) medical tourism industry.
As suggested in the July 29 post, there is reason to believe that, to a large extent, (a) the Proposal is an attempt to redirect business from certain players in the private sector to hospitals, and (b) the altruistic purposes set forth in the summary of the Proposal are secondary.
In this and subsequent posts, we review some of the restrictions that the Proposal imposes upon “agents,” and we examine whether those restrictions confirm the suspicion that the Proposal is intended to favor some economic actors over others.
We start with the most important definitions under the Proposal – the terms “medical tourism” and “agent.”
The term “medical tourism” is defined in the Proposal (in relevant part) as
“Entry of a person, who is not a citizen of Israel or a resident of Israel, from another state, into Israel, for the purpose of receiving medical treatment that is planned in advance in a medical institution in Israel.”
The term “medical tourism agent“ is defined simply as someone who is registered as such an agent with the Ministry of Health.
Section 4 of the Proposal provides that, in order to engage in “brokering” or “middleman” services between a known medical institution and a medical tourist, a person must be registered.
Section 13 provides:
“an agent [broker/middleman] shall not condition the provision of services or contracting with a medical tourist upon the acquisition of services that are not part of the medical treatment offered by the medical institution.”
The kind of conduct prohibited by section 13 is sometime called “tying.”
Presumably the no-tying rule is intended to prevent an agent who works with medical tourists from taking advantage of his superior familiarity with (for example) the Israeli hotel market – it would not seem proper to allow an agent to condition his arranging for medical services upon the medical tourist’s booking a hotel stay at a five-star hotel (which might have an arrangement with the agent to pay a commission) as opposed to a three or four-star hotel. (The same concern would apply to ground transportation or cell phone rentals in Israel; the examples are unlimited.)
But the altruistic purpose of ensuring that no medical tourist gets taken advantage of seems very suspect when we examine the players in the Israeli medical tourism sector together with the definition in section 4.
A quick Internet search (for “medical tourism in Israel”) reveals that major Israeli providers of medical services – including Hadassah Medical Center, Herzliya Medical Center, and Assuta Medical Center – actively target, on their web sites, non-Israeli medical tourists. This suggests that the size of the medical tourism industry is such that major Israeli hospitals and health care providers want to get a piece of the action.
Is there anything in the Proposal that would prevent Hadassah, Herzliya, or Assuta from engaging in tying? The answer is no, because Hadassah, Herzliya, and Assuta (and their like) do not fall within the definition of a “broker” or “middleman” in section 4. Why not? Because an entity cannot act as a “broker” or a “middleman” with itself.
Thus, even though the major hospitals clearly do compete for business with the (presumably smaller) medical tourism brokers, the definition of “engaging in brokering or middleman services” does not cover hospitals – which means that hospitals may (for example) condition providing their medical services upon the medical tourist’s agreeing to book his stay at a particular hotel.
In other words, when it comes to “tying,” the hands of the independent agents are tied whereas the hands of the hospitals remain untied. (No pun intended.)
The above means that, if the Proposal were to become law, the playing field in the medical tourism sector would be far from even. That seems far a field from the altruistic purposes of the proposed statute.
כפי שמתואר בפוסט שפרסמנו בבלוג זה ביום 29.07.16, ממשלת ישראל שוקלת הצעת חוק
(להלן — “ההצעה“) המסדירה את תעשיית התיירות הרפואית (תיירים המגיעים ארצה)
כפי שרמזנו בפוסט מיום 29.07.16, יש בסיס טוב להאמין כי, במידה רבה, (א) ההצעה היא ניסיון להסיט הזדמנויות עסקיות משחקנים מסוימים במגזר הפרטי אל בתי החולים, ו- (ב) המטרות האלטרואיסטיות שצוינו בתזכיר של ההצעה הינן משניות.
בפוסט זה, ובפוסטים עתידיים, אנו בודקים חלק מהמגבלות שההצעה מטילה על “סוכנים”, ואנו בוחנים אם מגבלות אלו מאששות את החשש כי ההצעה נועדה להעדיף שחקנים כלכליים מסוימים על פני אחרים.
אנו מתחילים עם ההגדרות החשובות ביותר בהצעה — המונחים “תיירות רפואית” ו-“סוכן”.
המונח “תיירות רפואית” מוגדר בהצעה (בחלק הרלוונטי) כדלקמן:
“כניסה של אדם, שאינו אזרח ישראל או תושב ישראל, ממדינה אחרת, לישראל, לשם קבלת שירות רפואי מתוכנן מראש במוסד רפואי בישראל.”
המונח “סוכן תיירות רפואית” מוגדר פשוט כמי שרשום כסוכן כזה אצל משרד הבריאות.
סעיף 4 להצעה קובע כי, על-מנת לעסוק בשירותי “תיווך” בין מוסד רפואי ידוע לבין תייר מרפא, אדם חייב להיות רשום.
סעיף 13 קובע:
“סוכן לא יתנה מתן שירות או התקשרות עם תייר מרפא ברכישת שירותים שאינם חלק מהטיפול הרפואי המוצע על ידי המוסד הרפואי.”
סוג ההתנהגות האסורה על-פי סעיף 13 לעיתים ידוע כ”כריכה”.
יש להניח כי האיסור על כריכה נועד למנוע מצב בו סוכן העובד עם תיירים מרפאים מנצל את ההיכרות הטובה שלו עם (לדוגמא) שוק המלונות בישראל – הרי, אין זה ראוי לאפשר לסוכן להתנות את הסדרת שירותים רפואיים בכך שהתייר המרפא יזמין מקום במלון חמישה כוכבים (שעשוי להיות לו הסדר עם הסוכן לתשלום עמלה) במקום במלון שלושה או ארבעה כוכבים. (אותו החשש יחול גם בנוגע להשכרת רכב או טלפון סלולארי בישראל; מספר הדוגמאות הוא אינסופי.)
אך המטרה האלטרואיסטית של מניעת ניצולו של תייר מרפא נראית מאוד חשודה כשאנו בוחנים את השחקנים בענף התיירות הרפואית הישראלי יחד עם ההגדרה שבסעיף 4.
חיפוש מהיר באינטרנט (למונח “medical tourism in Israel”) מעלה שהספקים הישראליים המרכזיים של שירותי בריאות — שביניהם המרכז הרפואי הדסה, הרצליה מדיקל סנטר, ומרכז הרפואי אסותא — משדלים באופן פעיל, באתרי האינטרנט שלהם, תיירים מרפאים מחו”ל. הדבר מצביע על כך שגודלה של תעשיית התיירות הרפואית הוא כזה שבתי החולים וספקי השירות הרפואיים המרכזיים בישראל רוצים לתפוס חלק מהשוק.
האם בהצעה יש מניעה כלשהי מפעולות כריכה על-ידי הדסה, הרצליה, או אסותא? התשובה היא שלילית, מכיוון שהדסה, הרצליה, ואסותא (ודומיהם) אינם חוסים תחת ההגדרה של “מתווך” שבסעיף 4. למה לא? מכיוון שישות אינה יכולה לשמש כ”מתווך” עם עצמה.
לכן, אף על-פי שברור כי בתי החולים המובילים מתחרים במתווכי תיירות רפואיים (שסביר להניח שהינם קטנים יותר), ההגדרה של “עיסוק בשירותי תיווך” אינה כוללת בתי חולים — כלומר, מותר לבתי חולים (לדוגמא) להתנות את מתן השירותים הרפואיים שלהם בהסכמת התייר המרפא להזמנת מלון מסוים.
במילים אחרות, כשמדובר ב”כריכה”, ידי הסוכנים העצמאיים כבולות ואילו ידי בתי החולים נשארות חופשיות.
מן האמור לעיל עולה כי, במידה והצעת החוק תעבור, הפער בין הצדדים במגזר התיירות הרפואית יוסיף לגדול. נראה שזה רחוק שנות אור מהמטרות האלטרואיסטיות של הצעת החוק.