© 2016 Sherby & Co., Advs.
בינואר 2009 הקימה לשכת עורכי-הדין את המוסד לבוררות שלה. לאחרונה, הודיעה הלשכה על סגירתו של מוסד בוררות זה[1]. סגירת מוסד הבוררות של הלשכה מעלה שאלה בנוגע לאכיפתם (אם בכלל) של הסכמי בוררות שנחתמו בשש השנים האחרונות המפנים לאותו מוסד כגוף שימנה את הבורר במקרה של סכסוך.
בית המשפט העליון דן בשאלה דומה כבר בשנת 1994 בפס”ד גדעון בקל נ’ אגודה שיתופית נהלל[2]. בגדעון בקל, הגוף הנזכר בהסכם הבוררות לא היה קיים בזמן קרות הסכסוך, ומכאן, המנגנון שנקבע בהסכם לא היה בר ביצוע. בפסק-דין זה ובסדרה של פסקי-דין שבאו אחריו, נקבע כי, כאשר המנגנון למינוי הבורר אינו בר ביצוע, בית משפט רשאי למנות בורר — אלא אם משתמעת מהסכם הבוררות כוונה אחרת לפיה הצדדים התכוונו שהבורר שהתמנה על-ידיהם, הוא ולא אחר, ישמש כבורר בסכסוך ביניהם.
בנוסף, נקבע כי הנטל להוכיח שהצדדים התכוונו ש”אחר” לא ישמש כבורר מוטל על מי שמתנגד למינוי בורר על-ידי בית משפט.
מפסקי-הדין הנ”ל עולה כי, במידה ויידרש בית המשפט לדון בסוגיית סגירת מוסד הבוררות, ברוב המכריע של מקרים, בית המשפט ימנה בורר.
בשורה התחתונה, להסכמי בוררות המפנים למוסד של הלשכה עדיין יש תוקף משפטי ובית המשפט יעדיף את יישובו של הסכסוך בהליך של בוררות על פני הכרעה בבית המשפט.
[1] בדף האתר של הלשכה העוסק במוסד לבוררות מופיעה ההודעה הבאה: “לתשומת לב הגולשים- המוסד לבוררות נסגר ואינו פעיל! המידע המוצג בעמוד זה אינו בתוקף ומוצג לצרכי ארכיון בלבד”.
[2] רע”א 853/91 גדעון בקל נ’ אגודה שיתופית נהלל פ”ד מח(1) 775.